דימוי מציאותי

תשומת הלב בכניסה לפאב מרגישה מוצדקת יותר כשאתה יודע שהחברה שלך היא הרבה יותר מפנים יפות, למרות שכל מה שהם רואים הם מכנסונים, עקבים ואותך שנכנס ביחד איתה.

הצלחה בניסויי טיסה אינטנסיביים בחו"ל מזכה אותי בלחיצת יד אוהדת ושבחים מה-CTO שנוכח במקום (הוא מוצא זמן להנדס, והרבה, ולא רק לנהל – מטלה מסובכת כשלעצמה, ועל כך יש בי הערכה עצומה אליו), לאחר שהחברה כבר חדלה להעסיק יועצים בעלי תואר דוקטור בתחום תודות לעבודה שלי. בהסעה שמחזירה אותנו לנמל התעופה, בין עקיצות חבריות שהוא זורק לחלל האוויר וללא גינונים שמצופים, אולי, מסמנכ"ל של חברה של מיליארד ש"ח, הוא מדבר על הסבב הבא עם המטוס החדש. אני מסביר שאם הוא רוצה אותי שם לשבוע נוסף הוא יצטרך לממן כרטיס טיסה גם למאי (חדר זוגי במלון מפואר כבר היה, והרגיש לי גדול מדי). והביקורת העצמית המוגזמת שלי עדיין אורבת לי, אפילו בתום שבוע כזה, אבל אני מצליח לשחרר לפעמים.

ומה עכשיו? כשאני חוזר ממאי לפנות בוקר גורדי השחקים באיילון נראים קטנים יותר. אני מגביר את המוזיקה באוטו מעל לסף הרגיל והרועש מדי, והאלכוהול (שפעם לא הייתי מעז להכניס לגוף כשאני נוהג) לבדו נהיה משעמם.

התודעה שלי עדיין מסתגלת.

אני יודע שחלמתי שמאי עוזבת אותי בגלל שידעתי קשרים בעייתים מאוד והיא, בייחודיותה, גורמת לטוב שמרגיש לתת-המודע שלי טוב מדי. אני מעריך בזהירות חוסרים נפשיים אחרים שהתמלאו ומאוויים חומריים שהתגשמו, שהיו שם לפני שנתיים, שמא מחר מישהו יחזיר את הגלגל לאחור בבת אחת.

לאחרונה פוסטים ישנים שלי מעוררים בי תחושה דומה לזאת שהתעוררה בי כשמצאתי לוח מתכת חלוד באמצע המדבר בלילה, שסימן שהגעתי לנקודה שכיוונתי אליה. כי בגלגול אחר, כשהייתי בקורס קצינים, התפעמתי מהיכולת לשים את האצבע על כל נקודה במפה ולהגיד: "לשם אני רוצה להגיע". דמיינתי את הרכסים והוואדיות שהצטיירו מהקווים שבמפה, שידעתי שאצטרך לחצות עם ציוד כבד על הגב, ובכל זאת, בסוף הגעתי לנקודה. היכולת הזאת להצביע על נקודה מטאפורית ולהגיד: "לשם אני אגיע" היא כנראה מהשיעורים החשובים ביותר שאפשר ללמד מישהו.

למסלול שלנו בגלבוע מאי מביאה כובע שעליו מתנוסס בענק הכיתוב: "ויקטוריה". היא מצביעה עליו בהפגנתיות וצוחקת משום שהיא יודעת שהיא ראויה לכינוי הזה, בעוד אני נמס מבפנים בגלל היכולת שלה לתקשר עם הד שקט ולא רק עם איתי ("אתם די דומים", היא אומרת).

ההומור שלה מתואם עם שלי, ואולי זה היסוד החמקמק שמבדיל את הקשר הזה מאחרים.

הפוסט הזה אמור היה לעסוק בויקטוריה. ויקטוריה היא הבחורה שחיפשתי, והרבה דייטים לימדו אותי שויקטוריה היא חד-קרן – היא לא קיימת. ואז פגשתי אותה.

כשישבנו ערומים באוטו חיבקתי אותה וסיפרתי לה על ויקטוריה ההיא. היא רק צחקה ואמרה שאני חד-קרן בעצמי (ועוד כזה שדומה לאדם לוין. למרות ההסתייגות שלי, התקשיתי להתווכח). אבל היא הבינה.

לא מזמן היה קל לכתוב שאני במרחק נגיעה מהתקופה הכי טובה בחיי. התובנה שאולי עכשיו זה אכן המצב מלחיצה אותי, ואני צריך להזהר כי אולי גם היא תיעלם לי, ואם לא מהר, אולי קצת אחר כך.