הקוטב האחרון

הקוטב האחרון

הקוטב האחרון חשוב ליציבות. פעם חשבנו שיש רק שניים ושהם לא זזים.

*

-"בעקרון זה חינם".

החינם מוגדר היטב, אבל על עקרונות אפשר להתפשר. מעניין אם אמרו לה להגיד את זה כך או שהיא פשוט חשה נקיפות מצפון. הייתי מעדיף את האפשרות השנייה.

*

הצד השני

"אתה אוהב אותי למרות הבטן?"
"אין לך בטן, ואת פסיכית. המון היו רוצות להראות כמוך. אני בכלל חושב שאת רזה מדי."
"ומה זה לא רזה מדי?"
"כמו המלצרית הזאת. יש לה קצת תחת, ויותר ידיים ורגליים, אצלך יש מקלות. את גם לא מבליטה את החזה בכלל (ויש הרבה) כך שאת נראית עוד יותר רזה."
"אז אני צריכה להשמין?"
"חצי קילו בכל יד ובכל רגל"
"טוב, אני אוהבת אותך".

ויש כאלו שהיו אומרות בדיעבד, על השיחה הזו ממש, שאני מחפש בהן פגמים.

24 תגובות על “הקוטב האחרון

  1. תפנית לא צפויה בעלילה. אז אתה אותו האיש? מעניין. 

    יאנוש קורצ׳אק כתב פעם שכל ילד הוא עולם, אבל ששני ילדים הם שלושה עולמות – אחד לכל אחד, ועוד אחד נוסף הנוצר בתווך ביניהם. אני חושבת שאתם צריכים סינכרון בין כל העולמות שלכם (רוצה לומר – בין המציאויות הסובייקטיביות לזו האובייקטיבית) – פה בישראבלוג צפות שתי שיחות שונות. 
    1. השיחה לא התנהלה ככה, אני לא זוכרת שהזכרתי את הבטן בפאב. אולי הוא דיבר על המלצרית ואז הזכרתי את זה, אם בכלל. בדרך כלל הוא מעיר על המלצרית שיש לה תחת באופן די קבוע ואז אני מוסיפה שיש לה את יותר גם בכל השאר והוא מסכים איתי. כשחוזרים על זה כל הזמן זה מעצבן כבר ואני מפסיקה לייחס לזה חשיבות. לא יודעת אם אחרי זה אמרתי לו שאני אוהבת אותו אבל גם אם כן, בטח לא רציתי להתחיל לריב בפאב. אנחנו תופסים דברים באופן שונה לפעמים אבל פה מדבר על ציטוט שיחה מקורית.

      1. אתה רואה דברים בשחור או לבן, אתה לא שם לב שאתה חוזר על השיחה הזאת כל הזמן. אני יודעת שאתה אומר שאני יפה בכל יום בערך וכמה פעמים ביום
        אבל אתה גם אומר לי לא מעט הלוואי והייתי יותר קיבוצניקית או יותר נמוכה כמו הבת דודה שלי. אני לא חושבת שזה נאמר מתוך רוע או משהו כזה אלא ניסיון למשוך תשומת לב אבל זה מעצבן.

  2. וואו, תראו – I couldn’t care less ממערכת היחסים שלכם, המסתמנת כבעלת ריקבון אינהרנטי, אבל האמת חייבת להאמר – אין ביניכם אהבה. לקרוא אחת לשני ממי ויום אחרי לפרסם פרופגנדה כנגד אדם רומז על קונפליקט פנימי מורכב, אין ספק. אני חושבת שהיא חוותה כלכך הרבה טראומות, גם בבית וגם בחיים, כך שבאיזשהו מקום כל התפישה העצמית שלה, כמו גם תפישת האחר, התעוותה מאוד. קוראים לזה מנגנוני הגנה וזו הדרך של הנפש להתמודד עם מצבים קשים. במינונים מסויימים הם הכרחיים, במינונים גבוהים מדי הם מפריעים להתנהלות חברתית תקינה. 

    1. ממבט כולל על החיים, פליסיטי, האם יש באמת תחום אחד בו את מצליחה להתנהל כמו שצריך? בבית, בלימודים, עם חברות, בזוגיות, בעבודה, בצבא – נדמה כאילו בכל מקום חווית קשיים מאוד דומים ותמיד האשמת וביקרת את האחר. אני לא רומזת לרגע שאת לא בסדר, או ״פסיכית״ – אבל אין ספק שיש לך קושי או מורכבות שמונעים ממך לנהל חיים תקינים, גם בכנות ובאמיתות שלך עם עצמך. את עושה רושם של בחורה מתוקה מאוד וכואב לי שאת סובלת כלכך. אני באמת באמת מאמינה שטיפול פסיכולוגי יכול מאוד מאוד להקל עלייך ולעזור לך להבין את עצמך (אני עצמי עוברת אחד כזה כבר כמעט שנה, לומדת להכיר את עצמי, את העבר שלי, את דפוסי ההתנהגות שלי – למה אני מתחברת דווקא לאנשים מסוימים, למה אני מתנהגת כך ולא אחרת עם אנשים)

      1. אני חושבת שעד שלא תפתרי את המורכבות שלך עם עצמך, מורכבות שהיא ממש לא אשמתך ולא בשליטתך, משהו שנסיבות החיים גרמו לו – יהיה לך מאוד קשה לקיים זוגיות בריאה ואמיתית, להרגיש שלמה עם עצמך בתחומי עיסוק ובחברויות. חבל לבזבז שנים בתחושת כישלון אם את יכולה לבחון את התגובות שלך ולהבין את המניעים שלך טוב יותר. אני יודעת שאת חשדנית בנוגע לפסיכולוגים, אבל האמת היא שזה כלום מלבד דיבור. הם לא מנסים לסמם אותך או לשכנע אותך. הם סתם אנשים, שאת לא צריכה להרשים או לחשוב מה הם חושבים עלייך ולמה, אובייקטיביים לחלוטין, שמקשיבים לסיפור חייך ודווקא משום שנם חיצוניים לגמרי הם יכולים להציג לך הקשרים, דפוסים או כיווני חשיבה שמעולם לא שמת לב אליהם. 

        1. טיפול פסיכולוגי הוא לא בושה. הוא פשוט מסייע לך לרדת לבורות האפלים ביותר של הנפש שלך ולנקות את כל מה שהצטבר בהם, בזמן שמישהו מחזיק את החבל אליו את מחוברת בתהליך הקשה הזה ומאיר לך פנימה עם פנס. אני חושבת שתסכימו איתי שלאורך חייך הצטברו אצלך המון המון דברים לא קלים בכלל שרת בעצם לא יודעת איך להתמודד איתם. אולי האובססיביות שלך למין ומיניות זה בעצם מנגנון של הרס עצמי שכופה עלייך לשחזר שוב ושוב סיטואציות הדומות לאונס שעברת, רק שהפעם יש לך שליטה ואת המחליטה מה ומתי?
          מניסיוני עם נפגעות תקיפה מינית, זה מאפיין אישיותי נפוץ מאוד וקשה מאוד לאבחן אותו ולהתמודד איתו בלי עזרה

          1. אני גם בטוחה שאת מאוד כועסת ממה שכתבתי וחושבת שזה בכלל לא נכון. מדובר בעוד מנגנון הגנה שנקרא הכחשה, שמסייע לנו להתמודד עם דברים כאובים וחשיפתם במקומות או מול אנשים איתם אנחנו לא מרגישים מוגנים. זה מנגנון בריא וטוב (שוב במידה), אבל מחזק את הטענה שלי. 

            1. בנוגע אליך, מר הד שקט, גם אתה לא טלית שכולה תכלת. מושך במשך שנים קשר שהוא פוגעני בעבור הבחורה שאתה איתה, קשר שבפירוש לא מספק את הצרכים שלה. אתה עושה את זה מתוך בדידות, שיעמום או רצון לחיבה, מניעים אנוכיים ולא הגיוניים. טוב לך איתה? טוב לה איתך? אם לא, ואם אתה יודע שהיא לא רוצה את הקשר הזה אחר נתלת בו מתוך פחד מהחיים, למה אתה מאפשר לה לפגוע בעצמה באמצעות מערכת היחסים הזאת? איך הגיע המצב בו את התרגלת ואתה התרגלת ואתם חושבים שזה נורמלי ותקין?

              1. עכשיו בטח תמחקו את התגובות האלו, תעמידו פנים שהן לא האמת כולה, תכתבו שניכם פוסטים עד כמה אתם חמודים ומקסימים וממי וטוב לכם, למרות שזה סתם ניסיון להונאה עצמית. 

                שיהיה בכיף. 

                1. אם את מכירה את מר הד שקט מספיק אז היית יודעת שהוא לא ימחק את התגובות האלה. הקדשת מספיק זמן בשביל לכתוב את זה אז אענה לך. אני יודעת שהכוונות שלך לא רעות. יחד עם זאת, כמה צפוי לקבל ממך תגובה שכזאת. יש לי פלאשבק להחלפות תגובות שהתרחשו לפני מספר חודשים. קל לך להניח שאני לא מסתדרת בשום תחום שאותו אני מנהלת מכיוון שהד שקט לא כותב שום דבר על חייו באמת, הכל נכתב ברמיזות. אני כותבת את האמת כמו שאני רואה אותה, זה לא אומר שהכל אצלי פגום. יש לי חברות טובות של שנים שדואגות לי על בסיס יומיומי ואני להן, זה כבר תחום שהצלחתי בו לא? בצבא המפקדים שהתחלפו העריכו אותי מאוד והתכוונו לתת לי תעודת הצטיינות אבל לא התיימרתי להשוויץ בכל דבר.

                  1. נכון, לא הסתדרתי עם האנשים אבל את בוחרת לראות את זה שלא הסתדרתי במקום את זה שלא בחרתי להיות צבועה ולהתחבר אליהם בכל זאת. יחד עם זאת, חייתי איתם בהרמוניה יחסית. דוגמא אחת מבין רבות אחרות היא כששכחתי כומתה, הם דאגו שאכנס על אזרחי והביאו לי אחת כזאת. כשרציתי להשתחרר הביתה מוקדם המפקדים שחררו אותי הרבה פעמים כל עוד סיימתי את העבודה בזמן. כן, קיבלתי מה שרציתי בסך הכל בזכות המסירות שלי לעבודה והיכולת שלי לקלוט מהר את הנעשה. ניצלתי את זמני הפנוי בעיקר כדי לצאת עם חברות ועם החבר. בהתחלה זה היה מישהו אחר ובהמשך הד שקט. אין ספק שבמסגרת הצבא היה לי קל יותר והצלחתי לעבור את המבחנים לאורך כל הדרך (מבחני קורס, מבחני שלב) בגלל שלא נלחצתי מזה. ידעתי שזה לא ישפיע על העתיד שלי ככה שהייתי רגועה יחסית.

                    1. קשה לי להתמודד עם מבחנים ועם פה הבעיה עם הלימודים. נכון שהתחום הזה לוקה בחסר ואולי גם האמונה בעצמי בהקשר לזה אבל מה הקשר לטראומות מהאונס? אהבתי סקס מאז שהייתי קטנה עוד בתחילת הקשר הראשון שלי לפני כל הטראומות שהתקשרו בזה. נהנתי מזה, זה לא התקשר לשום דבר עמוק במיוחד. אם חושבים על זה לעומק אז אפשר גם לקשר באמת את זה שזה תמיד היה נושא שאסור לדבר עליו בבית, אולי רציתי לפרוץ את הגבולות. אין סוף לזה אבל האמת שעשיתי דברים עם עצמי, עוד לפני שידעתי איך זה נקרא. מאוחר יותר גילתי שזה היה בשלב ממש מוקדם, יחסית לאותה תקופה ובכלל.

                    2. האמת ששקלתי ברצינות ללכת לפסיכולוג אבל זה מצריך מימון של ההורים. לא נעים לי לבקש את זה מהם בינתיים במיוחד שהם קונים דירה חדשה וכו’ ולוקחים הלוואה בשביל זה. עוד לא עשיתי רישיון והם הבטיחו לעזור לי בתחום הזה, אז
                      כמה אפשר לבקש? אחרי המבחן שיש לי ביום שישי אני אחפש שוב עבודה ואז אולי אממן את זה בעצמי. הייתה לי רק עבודה זמנית בין הפסיכומטרי וגם לזמן קצר כי אף אחד לא רצה להעסיק אותי בתקופה הזאת. עכשיו שוב לא מצאתי עבודה כי זה בעייתי שאני לא רוצה לשקר לגבי הלימודים שלי באוקטובר ותהיה לי מכינה פעם או פעמיים בשבוע. יחד עם זאת, אני למדתי מהטעיות של הראיונות הקודמים ואעבוד. היו כאלה שרצו שאעבוד אצלם אוכל לעבוד יותר אבל לא יכולתי לאור הנסיבות.

                    3. אני חושבת שזה יהיה הכרחי לנסות פסיכולוג כדי להצליח בתואר אז אנסה. אחי הלך לפסיכולוג וראיתי שזה לא עובד כשלא מנסים לשתף פעולה אז אעשה את המיטב מבחינתי בשביל שזה יעבוד. אני לא מנסה לכתוב פוסטים כדי להשמיץ אותו בפומבי, זה נועד כדי להרגיע אותי. ביקשתי ממנו שלא אקרא אותם אבל אני מניחה שהוא מעדיף לקרוא אותם בשביל לדעת מה עובר עלי כשאני מתקשה לספר לו. ידוע שזה לא בריא מה שיש ביננו אבל אם אנחנו אוהבים או לא, זה עניין שלנו.

                    4. מכל מה שכתבת בבלוג שלך בחודשים האחרונים היה נדמה שלא טוב לך, ופתאום פה את מציירת תמונה שהכל בסדר גמור. 
                      יש הרבה בך שאני לא מבינה – סדרי עדיפויות (רישיון חשוב יותר מטיפול בנפש?), איך את בת 22 ועדיין גרה אצל ההורים או מקבלת מהם כסף ובעיקר – את ההגדרה שלך לאהבה. 
                      מאחלת לך רק בריאות, ושתזכי לחוות אהבה אמיתית, של אחר אותך, שלך אותו ושלך את עצמך. זה הכל. 

                    5. תודה על האיחולים. אהבה זה רגש. אהבה בריאה זה משהו אחר. אני נשמעת מאוד מפונקת אבל אני חיה כבר שנה בעיקר על הכסף שיש לי מהצבא. הם עדיין יתמכו בי אם צריך לפסיכולוג אבל לא נעים לי לבקש, גם אם יש באפשרותם את הכסף לממן את שניהם. את לא מכירה עוד בני 22 שחיים אצל ההורים? אני לא חושבת שזה מוגזם, בהתחשב בכך שעשיתי צבא. נשארתי גם שנה בגן אז לאורך כל השנים, הייתי מבין הגדולים בשכבה. אני מעריכה אנשים שמצליחים לממן את עצמם בשלב הזה של החיים ולא לחיות אצל ההורים בכלל אבל אני שואפת לזה. זה יקרה, גם אם יקח לזה עוד זמן. אני לא מכירה הרבה כאלה שלא נתמכים בהורים בכלל. בת דודה שלי עבדה לפחות תקופה של שנתיים אחרי הצבא. היא חיה בבית וההורים שלה עוזרים לה ממנים לפחות שני שליש מהתואר במכללה.

                    6. בנוסף, הם קנו לה אוטו ישן בשביל שתסע כל יום ללימודים ועוזרים לה פה ושם. היא הדוגמא הכי טובה שלי לאחת שמסתדרת בכוחות עצמה אבל גם בגיל 25 היא לא ממנת את עצמה לגמרי. במציאות של היום זה לא דבר פשוט, במיוחד אם אתה לא זוכה למעונות של הלימודים ואתה צריך לממן שכר דירה. היא בוחרת לנסוע את כל המרחקים העצומים האלה. הדלק היקר והזמן שהיא מבזבזת בכל יום על חשבונה ועדיין זה יוצא יותר זול מלשכור דירה קרוב למכללה בה לומדת. חוץ מזה, אני לא מבינה למה אני צריכה לעזוב את הבית אם אני אלמד קרוב אליו? אני מאוד רוצה ללמוד רחוק מהבית אבל האופציות הכי טובות שלי הם בסביבת מגורי. יש לי מזל שהתחבורה מאיפה שאני גרה יחסית נוחה. אני מניחה שבהמשך התואר כבר לא אגור בבית אבל בינתיים אשתמש ביתרון הזה.

                    7. מכירה גם כאלו שגרים אצל ההורים בגיל 30, לא חושבת שזו דרך מלמדת לחיות…
                      להיות עצמאי, כלכלית וגם רגשית, זה להתמודד עם העולם ולגלות שאת יכולה לו. סיפוק עצום ותחושת מסוגלות נהדרת. 

                    8. בתור מישהי שעשתה שירות צבאי מלא + קבע לא קצר ועובדת מאז גיל 18 (מלבד פסק זמן של חצי שנה בו טסתי לסין), לרוב ביותר מעבודה אחת בו זמנית (המקסימום הוא 3, יחד עם לימודים באוניברסיטה ולימודים של תעודת הוראה), שעברה לגור בעיר מרוחקת בגיל 23 ומממנת את כל התנהלותה (שכר דירה וכלכלה, תואר ראשון, ולימודים לתעודת הוראה, ועכשיו גם תואר שני) תוך עבודה קשה, אני חושבת שזה חשוב, להיות עצמאי. זה נותן ערך וטעם אחר לדברים.

                    9. הסקתי את כל זה לבד מהקריאה בבלוג שלך. אני לא חושבת שיש בזה משהו פסול בכלל, להיפך אני רואה בזה רק דברים חיובים. יחד עם זאת, אני עוד לא בשלב הזה. אני לא חושבת שזה חכם ועוזר לשפוט את כל הדברים שאני לא חזקה בהם. לגבי סדרי עדיפיות – אני לא חושבת שרישיון יותר חשוב מפסיכולוג אבל רישיון חשוב והכרחי לעצמאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.