חצי

חצי

"חברה שלך זרקה אותך בגלל שהיית במילואים? היא מטומטמת?" – שאלה הקצינה הצעירה בסופו של היום ה-30 והאחרון למילואים. זעתי באי נוחות בכיסא. נטיתי דווקא להגן עליה, ורציתי להגיד שהמצב לא כל כך פשוט, שהיא מדהימה. שבעצם גם אני אשם.

האבק שקע, וכבר לא משנה מי צדק בוויכוח הנוראי שהיה לנו באמצע המלחמה.

שמעתי את כל השירים העצובים, כתבתי, ערכתי תמונות מהארכיון, ניסיתי ללמוד למבחן ונכשלתי בו, השארתי חבר לבד בדאנס בר מלא בחורות, שמכר נשבע שבכל לילה הוא יוצא ממנו עם מישהי אחרת. חזרתי לקשר עם ליטל, שנפרדה ממישהו ורצתה שניסע לצימר בחג, ואפילו הציעה שנחזור, ואמרתי שאני לא יכול משום שעדיין רע לי מהפרידה הזאת, שאני חושב עליה ושאם היא תתקשר אני אעזוב הכל. אז ליטל אמרה שהיא לא תתקשר (והיא כנראה צודקת), והתחילה לצאת עם מישהו חדש, שזה נהדר בשבילה.

הטכניון נתן למילואימניקים מועד נוסף והארכת זמן. כמה הייתי רוצה שהיא תעשה אותו הדבר.

*

"אני לא מבינה למה בדיוק התכוון המשורר, אבל זה עליי".

אם היא קוראת כאן, אני תוהה אם היא מתייחסת לכתוב עליה בחיבה דומה. סביר להניח שלא.

3 תגובות על “חצי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.