ניווט בפוסטים
חודש: אפריל 2011

ליטל

ליטל

ליטל לא מתאפרת בכלל בשם אותו הגיון שאני מאמין בו. היא גם לא צריכה. היא שותה בירה שחורה. אין לה רשיון והיא מעמידה פנים שהיא כועסת כשאני אומר משהו על נשים.

המלצרית מגישה את הבירה והספרייט הפוך כמו בכל פעם ואנחנו מסתכלים אחד על השני. כשאני אומר שהמלצרית נראית טוב ליטל עונה בצורה עניינית למרות שהיא הייתה מעדיפה להרביץ לי, מן הסתם.

יש מקומות שלא יהיו מקומות שלנו עד שנהיה בהם שוב, כמו חורשה ליד בית הקברות של קיבוץ גבעת השלושה שאחרי הגוזי שבתחנת הדלק, שלא מצאנו למרות שקובי עזר. יש גם את המקומות בראש שלי, שכבר לא נהיה בהם אף פעם.

קובי זה הג'יפיאס שלא לקחתי לתל אביב ב-31.12 ולכן כמעט איחרנו לנשיקה על החוף. אחר כך גילינו את המקום ביפו ומאז קובי זוכר אותו. גם הבית של ליטל בזכרון של קובי כדי שנדע לחזור אליו מפינות נידחות לפנות בוקר, כשהיא ישנה במושב הנוסע.

ליטל מספר 5 בחיוג המהיר בטלפון, שלא השתמשתי בו לפני שהיינו ביחד. כמו השיחות וידאו של המסנג'ר.

במעונות שומעים הכל, והשכנות הדתיות מלמעלה בוודאי שמעו את השיחות בווידאו משך רוב הסימסטר. כשנגמר הסימסטר הן עזבו, ועכשיו יש שם סטודנטים צרפתים, שלא מבינים מה אנחנו אומרים. אבל אנחנו כבר כמעט לא מדברים בוידאו.

אבא של ליטל מצלם ולפעמים הארכנו בדברים בעוד היא תוהה איך לקצר את השיחה ולגרום לנו ללכת כדי שנהיה לבד. ליטל גם מצלמת עם הניקון של אבא ולפעמים איתי, ועדיין לא החלטתי אם זה באמת מעניין אותה או שהיא מצלמת בגללי.

ליטל פעם מחקה אותי מהפייסבוק ואת הפליקר שלה שפתחנו ביחד. אני אוהב להגיד שהיא ילדה והיא שונאת את זה.

מישהי אמרה שלכתוב על מישהי זאת המחמאה הכי גדולה אבל לא עשיתי את זה עד היום.

אבולוציה חלק ראשון

אבולוציה חלק ראשון

פתח הניקוז במקלחת שבדירת המעונות מוגבה מעט, בסתירה לכל חוק טבע שעשוי היה להועיל בשעת גריפת המים. בחלוף הזמן פיתחתי שיטות יעילות למדי שתכליתן היא לגרום לנוזלים להתנהג באופן פלאי ולטפס. זה עדיין לוקח הרבה זמן, ובזמן הזה אני חושב. גורף וחושב. כל כך הרבה חושב, שלפעמים אני מקיץ ומבין שהמקלחת יבשה ממזמן.

מחברת מדומה ושמה "עינִי"

מחברת מדומה ושמה "עינִי"

היא התעייפה. אזלו רסיסי המשפטים שהיינו מחליפים תדירות. תמו הזמנים שבהם הייתי לה למקור השראה, והיא הייתה לי. חלפו שבועות מאז קישקשתי עליה מחשבות שראיתי מרכבת נוסעת או ממדרגות בסימטה ירושלמית צרה. בוודאי היא כועסת על הדפים שתלשתי ממנה וזרקתי, גם אם כל שעשיתי היה ללחוץ על כפתור המחיקה. היא גם יודעת שבזמנים אחרים היא הייתה נעזבת לעיתים, אולי לטובת יפות ממנה. אותם הרגעים שהשקעתי בצריבת נגטיבים כהים ולא בחריטת הדפים הלבנים שבתוכה, גם הם מכעיסים אותה.
ואולי עוד נשוב.

רחפת

רחפת

הנסיעה חזרה דרך כביש ראשי ריק העבירה בי זרמים מהסוג שמגיע בדרך כלל כשאני טובע במחזות סוריאליסטים. שגרתית ככל שתהיה התמונה הזו לגבי כביש 4 בשבת לפנות בוקר, זה לא מנע מהתחושה להתגבר; אז אספתי רגעים מקשר שהתחיל, עבר, הסתיים לכאורה, ושב (מבלי שהפסיק באמת), דווקא בזמנים שבהם החזקתי מצלמה.

 

 

 

אבל ידענו שזה יקרה.