ניווט בפוסטים
חודש: אוגוסט 2011

אבולוציה חלק שני

אבולוציה חלק שני

עומר היה ילד כמוני כשנפגשנו בעשור הקודם. ספק אם היה מודע, אבל הערכתי אותו על שהוא מצליח להיות הצד המופרע שלי באלגנטיות כזאת. למרות שהוא סחב טראומה או שתיים, הוא היטיב לרפד את החשיבה השרוטה שבורכנו בה במספיק צחוקים כדי שלא ישימו לב. רק מי שחשב באותו אופן הצליח לראות, אז רק אני ידעתי, ומעולם לא דיברנו על זה ישירות כדי שהוא יוכל לדבוק באשליה. אירוני שאני מספר על מישהו שהקשר איתו היה רופף לאורך שנים, אבל היינו צריכים בסך הכל שיחת השלמה אחת להרבה חודשים כדי לבנות בראש את החסר. השיחות האלו התארכו ונסובו סביב נושא בוער תורן, למשל בסדר כרונולוגי מגיל 16 עד 24: לימודים, בנות, צבא, לימודים, בנות.

"ראיתי אותך בפייסבוק עם מישהי ממש יפה, יש מצב שזאת חברה שלך? אתה רואה, נהיית בן אדם", אמר שלשום.
הזכרתי לעומר שגם חברה שלו "בסדר" (והוא סיפר שהם כבר נפרדו), ועקצתי אותו על פוזות הבמאי שהוא מדגמן בתמונות שלו מהלימודים. עומר לומד קולנוע. מכל האנשים בעולם שיכולים להיות טובים בזה ויש להם את האומץ לעשות זאת, הוא אולי המתאים ביותר. צריך אומץ על מנת ללמוד קולנוע ממש. ברגעים הקשים כשאני מסביר לעצמי למה אני לומד מה שאני לומד, כשיש עוד נושאים מעניינים שאני יכול להיות בהם לא סתם טוב (אולי) אלא מצויין ועם פחות כאב ראש, זה תמיד נגמר כשאני אומר שצילום, קולנוע ומה לא אפשר ללמוד לבד ולא צריך אוניברסיטה בשבילם. אבל עומר יודע שהוא יהיה טוב בזה, ואולי הוא גם גדל בבית קצת פחות פולני, אז יהיה לו תואר בזה והוא עושה עכשיו סרט על הילד שהוא היה (ובמידה מסוימת, גם אני) כשהסתובבנו עם משקפי שמש והוא הלך בראש מורם עם חולצות של "הטובים לטיס".

מאז שקצת התבגרנו אני אוהב לזרוק לו משפטים על מה שהוא באמת, להזכיר לו שאני יודע על הצד היצירתי והרציני שהוא מסווה.  זאת הסיבה שהוא יהיה יוצר טוב. "עליתי עליך מזמן, אתה די רגיש בתכלס", כך בשיחה האחרונה, "ואתה מוכיח שאני צודק". מבלי להתייחס, הוא עבר לדבר על הסרט שהוא עושה ואיך הוא מתמודד עם מה שהוא היה. שנינו לדעתו חיפשנו מקום לברוח אליו, מבצר בראש, כל אחד מסיבותיו. "במקרה שלך", אמר, "הייתי אצלך בבית, ואני אומר לא בשביל לפגוע כי אתה די בסדר"… זה הכלוב מזהב, הוא ניסה להגיד. יש בזה משהו. הרבה דברים. משקע בקצה התודעה, שהביא אותנו להיות אנחנו, ומסביר גם למה אני רק רוצה לעזוב הכל ולקום כל בוקר על דשא מול הרים בקיבוץ נידח, או את המוזיקה הדפוקה שאני שומע. כל אחד מתמודד עם משקע בדרכים שלו, ובמקרה נפגשנו באחד הצמתים.