דימוי מציאותי

השאלה מדוע שקעתי בשדות שרצו מולנו (למרות שהיא יודעת) החזירה אותי זמן מה לאחור, כשהיא הבחינה בתופעה ושאלה לראשונה, עוד לפני שהיא הכירה אותי ממש. הערכתי אז את תשומת הלב שלה משום שיותר מכל היא העידה על כך שהיא שקועה בעיניי כפי שאני שקוע בחלון. ועדיין היא כך. כשהיא תפסיק, אולי כבר לא נהיה ביחד.

אז הייתַ רק התעסוקה שבין הפרידות בשבילה. זאת הבעיה איתה, גבר, אי אפשר באמת לדעת, אף פעם. לא חשבתי שאני אאחל את זה למישהו, אבל במקרה הזה הגיע לך.

ושוב אנחנו ביחד, כנראה, ואני אשאיר את הפוסט למטה בידיעה מלאה שרק התחלנו עוד מחזור. בזמן כלשהו בעתיד הפוסט הזה יהיה רלוונטי למישהו. בצבא קוראים לזה "תיק חפיפה". למה אני שוב עושה את זה? משום שהיא לא היחידה שלוקה בהתנהגות לא רציונלית. כולנו משוגעים, למרות שאני אומר בלי סוף שאצלי אין בעיות ושאני יודע הכל. במשך שנתיים (רק מחצית הדרך) רבים וטובים עשו כמיטב יכולתם כדי שאתרגל להכניס נעלמים למשוואות ולפתור אותן, ואם אי אפשר אנליטית אז נומרית, ואתחשב במקדמי ביטחון, ואבטח ללא רבב בחוקיות הקשיחה. זה טוב בשביל להגיע לירח, אבל זה לא יעזור עם אחת שהתאהבת בה.

"פני האויב"

עריכה: הסיבה שהתמונה הזאת כאן היא שברגע שמדביקים פנים למילים הן נשמעות נוראיות פחות. בעיני היא לא גרועה כמו שכנראה מצטייר מהטקסט הזה, או כמו שהיה צריך להצטייר, באופן אובייקטיבי, אם לא הייתי אוהב אותה.

(אגב, זה פילם אמיתי. אני סולד מאינסטגרם ומשאר אופנות השטות בצילום, אבל זה נושא לפוסט אחר לגמרי)

אני דלי משוטט
שיטה לדלייה.
כל שהיה כאן טיפטף לדמיוני ונאגר,
כלא אותי בעבר

ופתאום מישור החוף כולו מחייך אלינו מבעד לסירה מלאה בחול שלא תשקע עוד
והותרנו מאחור פרצי נוסטלגיה באורך 3:30 שיעדם הוא מסיבות דחוקות בדירות טעונות אווירה ואנשים שנדמה היה להם שהם גדולים, כולם מקסימים, ואולי בכלל הזיתי הכל.

*