ניווט בפוסטים
חודש: נובמבר 2013

בידינו

בידינו

האם אין משהו מנחם בדלות? מישהו בטח אמר את זה פעם. ושוב אני מניח את חפציי בחדר שמספר הלילות שישנתי בו משתווה רק למספר הלילות שבהם לא ישנתי כלל

צרחות

צרחות

"מה את שומעת?", כיוונתי את דבריי לאזנה נטולת האזניה של ענבל בזמן שחלפנו את שער בית הספר בדרך הביתה. ענבל הגישה לי את האזניה הפנויה, שהחוט המזין אותה התחבר לאזניה השניה בטרם הוא המשיך למכשיר הדיסקמן, מה שחייב אותי לקרב את פני לפניה.

לענבל היה שיער בהיר שהתאים בצורה נהדרת לעיניה הכחולות, אבל מעט אחרי שהכרתי אותה היא צבעה אותו לצבע שחור פחם. מעט אחר כך התווספו לו שני פסים אדומים. היא שמעה מטאל ומאוד הצטערה כש Megadeth התפרקו. במשחק התפקידים של התיכון היא הייתה הפריקית. בעיני זה היה חמוד, והיות שהייתי מאוהב בענבל בסתר במשך חודשים ארוכים, כנראה שכל דבר שהיא הייתה עושה היה חמוד בעיני.

זה היה מה ששמעתי. למרות שנהניתי להיות קרוב לפניה, הסרתי את האזניה בבהלה. "זאת לא מוזיקה בכלל, הם סתם צורחים. אין מצב שאת נהנית לשמוע את זה". -"הם לא צורחים ללא מטרה, זאת אמנות. חוץ מזה, יש עוד חלקים לשיר חוץ מהצרחות". ואני, לא חזרתי שוב על הטעות.

חלפה שנה. שיטוט ב"במה חדשה" הוביל אותי לציור הזה, ובן רגע דמיוני הוצת. האפור השולט מול הכתם האדום הצועק של הפרחים, העובדה שרק למתה היו תווי פנים, הכובעים – הכל הקסים אותי. בתחתית הציור אלה היוצרת צטטה שיר. מסוקרן מהמקור להשראה, הורדתי אותו והאזנתי. לאחר פתיחה קצרה של גיטרות, נשמעה ה"שירה"… צרחות. זיהיתי מייד את שלוש השניות ששמעתי באזניה של ענבל. הסתבר שאלה היא עוד מישהי מוכשרת שמייחסת לשיר הזה סגולות של אמנות אמיתית, והרי כיצד זה יתכן? אלא שבניגוד לפעם הראשונה, הפעם המשכתי להאזין. לאחר כדקה בלבד זה הכה בי. "Angina striking elysium", שרה מישהי בקול אופראי, שבאוזניי נשמע כמו אלוהים. והיא המשיכה. "A frail remembrance glorificates the nightside, ascendance veiled underneath thy funereal skies". זה הקול היפה ביותר ששמעתי מעודי, חשבתי, והם מעזים להמשיך ברקע עם הגיטרות ואחר כך מוסיפים לצרוח? איזה ניגוד מטורף. איזה יופי. אני מבין אותך, ענבל!

זה היה לפני עשר שנים. היום אני עדיין שומע את המוזיקה "של ענבל", והרבה ממנה. לעיתים חולפת במוחי המחשבה שאני רק מפצה על אהבה שלא מומשה.