ניווט בפוסטים
חודש: אוקטובר 2015

אהבות שונות

אהבות שונות

ליטל ואני דיברנו עשרות פעמים על הסיבות שבגינן אנחנו לא מצליחים להשאר ביחד. למרות שהסכמנו תמיד על כך שאנחנו אוהבים אחד את השני, משהו בסיסי מאוד לא עבד בקשר הזה. לפני כל פרידה ולפני כל חזרה דיברנו ארוכות, ולפעמים צעקנו והתווכחנו מי אשם יותר, ומי אוהב פחות.

אתמול, אולי בגלל פסק הזמן המוחלט בן מספר השבועות שלנו אחד מהשני, ואולי בגלל שהיא ביבשת אחרת כרגע ואני לא מתפתה פשוט להפגש איתה, צץ במחשבתי פתרון מילולי לבעיה: האהבות שלנו שונות. אני לא מתכוון לאהבת אח/אחות או דומה לה, כי האהבות של שנינו רומנטיות ויצריות לגמרי. אני מתכוון לאהבה כפי שהיא מוגדרת בדמיון כשאין מגבלות של מציאות: איפה היינו רוצים להיות ומה שהיינו עושים אם יכולנו פשוט לבחור. האהבה שלי היא אהבה של לשכב ביחד על הדשא. האהבה שלה היא אהבה של לטייל בלונדון ושל מתנה ביום הולדת כדי לדעת שאכפת לי (ואכפת לי המון, אבל אני לא איש של אירועים ושל מילים, ואני לא יודע לגרום למחוות בימי הולדת להשמע מיוחדות מספיק ביחס לאהבה שאני מפגין בכל ימות השנה). ההבדלים האלו ביננו יותר גדולים מהמרחק הפיזי שהיה ביננו ברוב ימות השבוע או מההבדלים במוזיקה שאנחנו שומעים. לא; אלו מתגמדים אל מול ההבדל בין דשא בקיבוץ לעומת תא טלפון אדום בלונדון.

חבר טוב שלי מתחתן. הוא חיפש אהבה במשך שנים. ליטל ואני דמיינו את עצמינו ביחד בחתונה שלו כמעט מאז שהכרנו. כשהוא מצא אהבה, שמחנו בשבילו. כשהוא קבע תאריך לחתונה והזמין אותנו, נפרדנו שוב. זה היה טיפוסי. קצת אחר כך, היא ספרה שהיא טסה לחו"ל לחודש ותראה הופעה של Epica. הרגשתי גאווה קטנה על כך שהצלחתי להדביק אותה באהבה למוזיקה הזאת (למרות הכל, עברנו תהליך של הידמות, כפי שג'יין היטיבה לכתוב), ובה בעת פספוס על כך שלא נראה את ההופעה ביחד, כמו שחשבנו שנעשה ביום מן הימים. "אבל זאת מערכת היחסים שלנו, בתמצית", חשבתי. "לתכנן במשך שנים לעשות דברים ביחד, ולפספס אותם בגלל שאנחנו לא ביחד". אלא שטעיתי. בצירוף מקרים לא סביר, החתונה נדחתה וההופעה בוטלה. עכשיו, לכאורה, מפתה לקוות שאולי עוד נעשה את הדברים האלו ביחד. אלא שזה, לאמיתו של דבר, משל אמיתי יותר למערכת היחסים שלנו: משברים גדולים, ותקווה בדיוק במינון מספיק כדי לשכוח אותם, ולחשוב שבפעם הבאה יהיה בסדר.