ניווט בפוסטים
תגית: יונתן

אל-חזור

אל-חזור

דמותו השתקפה אליו למחצה מזגוגית החלון, בשעה ביום שבה הפנים והחוץ מוארים במידה שווה.

"הלוואי שהייתי יכול להשאר. אני מוכרח ללכת מאיתנו, וככל שהייתי רוצה להגיד שאין לי ברירה – היא קיימת תמיד. אנחנו אומרים שאין ברירה, רק כדי לנחם את עצמינו בפניה של החלטה שכבר קיבלנו. להתראות, יקירתי."

 

 

איזה יפים

איזה יפים

ערב אחד, כשיונתן עוד היה נער, הוא הגיע עם חברתו דאז למסעדה והבחין בכך שיושבי המקום מרימים את ראשיהם מהשולחנות ומביטים בהם בעודם צועדים פנימה. התופעה חזרה על עצמה לאורך שנות העשרים שלו. בכל פעם הוא הרהר בכך שיש משהו מלחיץ בעובדה שאנשים בוחנים אותו בגלל שהבחורה שלצידו יפהפיה, כמבקשים לראות איך מתנהג בן הזוג של מישהי כזאת. אולי מנסים ללמוד. הוא היה מעדיף לוותר על תשומת הלב ועל החיוך הקורץ מהמארחת בכניסה. ברגעים כאלו הוא חזר לשורשים המופנמים שלו. אז הוא העדיף לשבת בפינה, בסמוך לקיר מקושקש שיסווה אותם. והוא עדיין כזה.

P1020099s

מחילה

מחילה

יונתן לא הבין איך זה שוב קורה לו. הוא ידע שהוא מהלך על חבל דק מאוד כשהוא עבר לגור עם הקטנה, ושהוא יצטרך להזהר מאוד מאותו הרגע, במיוחד ליד משפחתה בארוחות שישי, ויותר מכל מאחותה הגדולה, אור.

אור דחתה אותו חמש שנים קודם לכן, כשהוא התאהב בה נואשות. טוב שהיא עשתה כך, כי יונתן הוא בחור רציני לכל הדעות, שלא יתכן שייצא עם חיילת שלו, כפי שאור הייתה. את הקטנה הוא לא הכיר אז, והיא הייתה בקושי בתיכון, אז לא היה כל כך משנה. מאז חלפו עידנים, אור מאורסת (ארוסה דואג תמיד להיות נוכח כשהם נפגשים), ויונתן גר עם הקטנה. הם באמת מאוהבים, אז הם מעולם לא דיברו על "זה". והרי יונתן הוא לא הטיפוס שיפצה על אהבה שלא מומשה באמצעות האחות שלה.

לכן יונתן רצה לקבור את עצמו כשהוא קרא לקטנה "אור", בטעות, בהיסח הדעת ממש.
והרי הן כל כך דומות, במיוחד בעיניים המהפנטות, החודרות, שלהן…
זה כבר קרה לו פעם אחת, בתחילת הקשר שלהם, אבל הוא דיבר מספיק בשקט כדי שהקטנה תוכל להעמיד פנים שהיא לא שמעה, ויונתן מייד תיקן את עצמו.

עכשיו הקטנה הסתכלה עליו בלי לומר מילה. והוא, שלא ידוע בהפגנת רגשות, החוויר, ואז הסמיק. כשדמעות החלו לבצבץ בעיניה, הוא עשה את הדבר החכם היחיד שאפשר היה לעשות ובמקום לתרץ יצא אל מחוץ לבית. הוא קיווה באותו הרגע שזה אירוע פעוט, ושהיא תתעשת.

הרוחות של הכרמל בשישי בצהריים עשו את הקיץ לנעים למדי. הוא למד לחבב את חיפה בשנות לימודיו. היא רחוקה מלהיות אינטימית כמו בנימינה, אבל גם בנימינה היא לא בדיוק קיבוץ. לא רחוק מהבית שלהם ניצב ספסל שהשקיף על המפרץ, והוא אהב להתבודד בו ברגעים כאלו.

וכולם יודעים: יונתן מצליח בהכל, והוא בחור רציני, ואך הגיוני הדבר שבקרוב הוא יהיה מהנדס. אבל מדי פעם, בעיקר בזמן משברים (שמבחוץ נדמה שלא שקיימים) הוא מדמיין את עצמו ביקום מקביל, עומד עם הגיטרה שלו על במה מול רבבות אנשים, וכמעשה הגדולים ביותר צועק למיקרופון:

Are you alive?
How does it feel to be alive?

האביב הנצחי

האביב הנצחי

ההקדמה נכתבה לפני שנים.

נדמה שמתישהו מפסיקים לראות בחורה יפה. כל שרואים הם חלקים: ראש, שיער, ציצי. לא משנה כבר אם יש אלמנט יוצא דופן, או שהשילוב נהדר, היא מפסיקה להיות מישהי שצריך להתייחס אליה בגלל שהיא יפה. ואלו הרגילות לכך משתגעות, כיצד אני לא מסובב את הראש, או לא בוהה בהן מעברו השני של הבר. אבל אני רואה רק חלקים מאוגדים משל היו דפים בקלסר, ואני עיוור למכלול שנקרא "בחורה יפה".

יונתן לא מסכים. "יש לך את הפריביליגיה להשאר אדיש ליופי כי היו לך מלא בחורות יפות. יופי מניע גברים, ולא פחות מכך, נשים".

רק לעיניים נותר הכוח לעורר בי זיקת סקרנות. כאלו שמוליכות פנימה, והופכות כל שיחה למיותרת.

 

סוריאליזם

סוריאליזם

היא אהבה אותו שבועיים בכל פעם.
"אני לא שולטת בזה", היא הייתה מסבירה בנימה כמעט מתנצלת.
"זה אתה בשביל הגוף, והוא בשביל הנפש".
והוא מעולם לא הצליח להחליט באיזה צד הוא היה מעדיף להיות.