ניווט בפוסטים
תגית: לימודים

נקודות גובה

נקודות גובה

אתה בונה מגדלים לאט ובעקביות במשך עשורים, ולפתע מוצא את עצמך ברגע שבו אתה במרחק של נשיקה אחת מפסגת חייך. לא בגלל אירוע גרנדיוזי בודד, אלא מכוח ההבנה שכל אבני הבניין התיישבו בדיוק במקום, מקץ עמל רב, ירידות ועליות, משברים אמיתיים ורעשי רקע שלפעמים נדמו לקטסטרופות.

זיהיתי שני רגעים דומים בעבר, שניהם בזמן התרחשותם, ובראיה לאחור מעניין ללמוד איך התפתחו אמות המידה שלי לחיים. הפעם הראשונה הייתה בטקס סיום קורס הקצינים, בשניה שבה, לשאגת הרס"ר התיאטרלית, הסתובבנו לקהל. השניה הזאת ניקזה אליה הרבה הגשמה עצמית ותקוות לעתיד, ונותרה טריה בזכרון למרות העשור שחלף.

הפעם השניה התרחשה בתחילת השנה האחרונה של התואר, בערב שגרתי לכאורה שבו יצאתי מהטכניון בדרכי לדינה. אז כבר חלחלה ההבנה שאני אוהב את מה שאני עושה ושאני אסיים את התואר הזה, אחרי שנים על סף פרישה. ובתקופה הקצרה שבה היינו יחד דינה היטיבה עם חיי כל כך (לפני שהיא ריסקה אותם באחת כשנפרדה ממני), והשקיעה החורפית הסתדרה במדוייק עם העננים לכדי ציור שמן ענקי, והעולם שמחוץ למחשבותיי היה שרוי בכלל בקיץ של 2014.

בחניה, בתום יום העבודה, אני מביט בעיניה של קרן, ויודע שהיום לא יתרחש רגע כזה.

אולי מחר.

 

שינויים ב': חומריות של מבוגרים

שינויים ב': חומריות של מבוגרים

כששואלים אותי בשבועות האחרונים "מה נשמע" – התשובה האינסטנקטיבית שלי היא שהכל בסדר מדי. חודש לאחר סיום התואר, אותו תואר שבו עד לשנה האחרונה חוויתי משברים בכל אמצע סמסטר וכמעט שפרשתי ממנו מספר פעמים (אני חייב אותו למשפחה ולחברים הקרובים) – אני כבר עובד בתחום שהכי עניין אותי ומרוויח כסף (ואני מתלבט אם יהיה זה רהב מיותר להגיד  – הרבה כסף. למעשה, בחברה הציעו לי משכורת גבוהה יותר מהמשכורת שביקשתי, שבעצמה הייתה גבוהה למדי) בעבור מה שכבר עשיתי בעניין רב באותה שנה אחרונה וכל כך שונה באקדמיה.

בחברה נהוג לשאול עובדים חדשים: "מאיפה הגעת?" כשעושים היכרות, כי מהנדסים מגיעים אליה לרוב עם מספר שנות ניסיון שנצבר במקומות אחרים. כשאני עונה בחיוך זהיר: "מהטכניון", אני זוכה להרמת גבה שנמשכת מספר דקות, עד שהשיחה גולשת לבליל של מונחים טכניים ותובנות מקצועיות, שגורמים לצד השני (ולמען האמת – גם לי) להבין שאני כנראה בסדר. אחד משלהם.

לפני שלוש שנים כתבתי כאן שכשאהיה גדול אני אגור בקיבוץ בצפון, ושמתישהו תהיה לי פורשה, לא פחות. עכשיו אני בבת אחת כבר די גדול, והבית ששכרתי הוא אמנם במושב במרכז, והרכב שקניתי הוא אמנם ממש לא פורשה (אולי עד גיל 40?), אבל זה מרגיש לי בכיוון הנכון. ולמרות פתיחת הפסקה הזאת, אני רחוק מאוד מלהיות טיפוס חומרי (ליטל התלוננה על כך לא פעם). בכל זאת יש משהו בשני הדברים האלו – בית ורכב משלך – שגורם לך להרגיש שהתבגרת, שלא לומר – עכשיו אתה כמו כולם. ואני כאילו משגיח על עצמי באופן תמידי שלא להתמזג אל תוך עולם המבוגרים – ללבוש חליפות אפורות-כחולות, לעבוד מתשע עד שש, לחזור הבייתה עייף ולהרדם על הספה מול משחק כדורגל. לכל הפחות משום שעד עכשיו לבשתי קפוצ'ונים וטי שירטס, כדורגל מעולם לא עניין אותי במיוחד (למעשה, אני לא צופה בטלויזיה כבר שנים רבות ואין לי טלויזיה בבית), אני גר במושב רחוק מספיק מתל אביב, וליד דלת הכניסה שלי תלויה גיטרה (חדי העין יבחינו בה בתמונה). אני מקווה שזה ילדותי מספיק.

ואיך אוכל להוסיף ולכתוב פסקאות נוגות ואינטרוספקטיביות כשהכל כל כך בסדר?

 

s_ibiza

שינויים א': אנטי קליימקס

שינויים א': אנטי קליימקס

כשעליתי לטכניון, בפעם האחרונה, הים שנשקף מהכביש המתפתל היה שקט וכחול לאין שיעור מהים של אותו בוקר חורפי שבו עשיתי זאת לראשונה.

שעה אחר כך, במזכירות, שנים מחיי סוכמו בנייר עלוב למראה שתבניתו התגלגלה דורות רבים מדי במכונת צילום ודהתה, ושעליו התנוסס שמי בכתב יד. "אישור גמר" (זמני). עליות ומורדות, לילות נטולי שינה במעונות, חברים שבאו והלכן, אהבות ששקעו – כולם מגולמים בדף הזה. וזאת הרי הגדרת האנטי קליימקס.

cer

*

בשלהי התואר לעיתים הארכתי את דרכי בקמפוס ועברתי דרך בניין אולמן, שבו נלמדים המקצועות המתמטיים המייאשים של ההתחלה. כשעברתי ליד הדלתות הסגורות למחצה בקומה הראשונה הצצתי פנימה ללוחות המלאים בנגזרות חלקיות ובמשטחים n מימדיים, הגנבתי מבט חטוף בסטודנטים משנה ראשונה או שניה המסודרים בשורות עמוסות, וחיפשתי את עצמי בינהם.

*

בעבר הלא רחוק, אני נטול-המוטיבציה והנוטה-לפרוש ישב בחוות המחשבים הפקולטית במהלך עבודה על עוד גליון שיעורים ארוך. בצידו השני של החדר שוחחו בקול רם סטודנטים משנה אחרונה על פרוייקט סוף התואר שלהם. קינאתי בהם פעמיים: ראשית כי הם עסקו בהנדסה "אמיתית" ולא בקורסי יסוד משמימים (שחשיבותם נשגבה מבינתי בזמנו), ובעיקר משום שהם עמדו לסיים. ובשנה האחרונה, כשנשאלתי אני פעמים רבות על הפרוייקטים שלי באותו מקום ממש, לא יכולתי שלא לתהות אם מאחורי אחד המסכים הרחבים מתחבא סטודנט מדוכא משנה שניה, שמבין רק רסיסים מדבריי וחושב שאני כל מה שהוא היה רוצה להיות באותו הרגע.

*

התארחתי אצל חבר והתקשרתי למסעדה שמכינה את הפיצה הכי טובה בנווה שאנן – הייתי לקוח קבוע שלהם. "משלוח למעונות קנדה 55, כרגיל?" -"כבר לא.", עניתי. והיא הבינה.

*

מרצים, חברים וקרובי משפחה שואלים מתי אעשה תואר שני. אני, המעשי כל כך, הסולד ממחקר ומאנליזות מפרכות? האם אני מדחיק את הצד הזה שבי? ואני משכנע את עצמי שוב ושוב שהם רק הסתנוורו מהפרוייקטים שעשיתי ובעצם אני לא "חכם" – קרי, תיאורטיקן – כפי שנדמה (יש חוכמה גם בלחבר את הדברים בעולם האמיתי לכדי מוצר עובד, את זאת אני יודע. שהרי לשם כך אנחנו נקראים – מהנדסים). בכל פעם נדמה לי שהם פשוט לא מבינים דיו בתחום, ולכן לא רואים שמה שעשיתי לא ממש פורץ דרך. פעם אחר פעם הדגמתי לפרופסור כזה או אחר והתעקשתי אף לפרט על מה שקורה מאחורי הקלעים, כי שד בתוכי רצה לשמוע – "בעצם הבסיס כאן די פשוט". התבדיתי. לא שמעתי זאת מפרופסרים, מנחים, נציגי מערכת הבטחון, דוקטורנטים, ומראיינים במקומות עבודה פוטנציאלים, שלא הסתירו את התלהבותם. כמובן שזאת טעות אחת שאני שמח לעשות.

*

אולי תהיה זאת הזדמנות טובה לחשוף טפח מהאמת שמאחורי הקומפוזיציות המוקפדות:
מסע אל העבר הטכניוני.

"מסדרון חדו"א"

26845244

P1010563


 

"בית הסטודנט"

24243708

26448452


 

"אובליסק" (ואמנם, בטכניון הוא ידוע יותר בכינוי אחר)

21703646

pic 2377


"תמונה לליטל"

22858718

תמונה2235


 

"לחצים"

27580844

IMG_0091


 

*

תם ולא נשלם.

עתידות חלק שני

עתידות חלק שני

"כל הדברים שאני אוהב/ת בפריים אחד" היה מוטיב חוזר בתמונות שלנו בכל עת שמישהו מאיתנו נשא מצלמה.

אני לוגם את שארית פחית הרעל המכונה "משקה אנרגיה" וממזער את התמונה. המאמר השלם למחצה שעל המסך מחזיר אותי להווה, ומזכיר לי שבקרוב אוכל להשלים את אחד החוסרים מהתמונות ההן.

מפנה את מבטי הצידה.
ובעצם – גם את השאר.

P2411

מימוש

מימוש

כתבתי פעם על אלוהים מסוים.

הוא יכול לחזות איך יתנהגו חיות שכל נסיונך וכל המשוואות שאתה מכיר צועקים לך – תזהר, הן לא יציבות, החיות. אם תטריד מעט את מנוחתן, הן יתפרעו. הן בלתי צפויות.

ואני יודע שאם לא הייתי עושה את מה שאני עושה, כלי הטיס הקטן הזה שעכשיו מבויית ומטיס את עצמו בצייתנות, פשוט היה מתרסק לתוך קיר, או מתרומם קמעה, מתהפך, ונופל על הקרקע.

בשילוב הנסיבות הזה טובים וחכמים ניסו, ולא הצליחו. והם אמרו: תזהר.כי יש יותר מדי רעשים בנתונים שבמשוב, וההשהיות גדולות מדי, והממשקים בלתי אפשריים. אבל אם תצליח, אמר הפרופסור, קח לך 3 נקודות אקדמיות (מתוך 156.5, אם תהיתם).

עובדה: בשביל רגעים כאלו מאות הלילות של התואר, שהתארכו עד אין קץ, היו שווים את זה.


יונתן בוודאי היה מרוצה.

https://www.youtube.com/watch?v=yyfNHlqymP8