ניווט בפוסטים
תגית: ספוג

הפחד הגדול שלך

הפחד הגדול שלך

20
היא לא שותה הרבה, למרות שמציעים לה כמעט בכל בר.
בסופ"שים שאחרי הצבא היא יצאה עם המפקד שלה. הם היו ביחד חצי שנה אבל חסרה לה כימיה אז הם נפרדו כידידים בפעם האחרונה בהחלט קצת אחרי שהוא השתחרר והתחיל ללמוד פיזיקה.

30
תמונות שלה (קצת קשה לזהות) עם הבעל ושלושת הילדים.
חברה בקבוצות: גרופון ישראל, חוה קוסמטיקאית פרא רפואית בקרית ביאליק‏‏‏‏, אפרת סטודיו להרזיה וחיטוב‏‏, העוגות והמאפים של כרמית.

60
פקק באיילון. היא בוהה בסביבה. הבעל נוהג ולא אומר מילה.

אני לא אגמור ככה.

 

 

רוצים שינוי?

רוצים שינוי?

אתה חש צביטה בלב למראה תמונה של נער קופץ מצוק כשהוא מחובר רק לחבל דק, או של רוכב אופניים בלב הג'ונגל, ומנסה להסביר לעצמך למה (בעצם, התחביבים הבורגניים ביסודם וטיול התרמילים התקופתי היו מעטה דק מדי).

אני מוקף באנשים שמחנכיהם דיברו על השכלה והצלחה מקצועית, והניחו ששאר החלקים כבר יגיעו מאליהם. הבעיה היא שאתה עלול להתעורר ערב אחד בגיל 30 ולהבין שהשארית הזאת פשוט נשכחה בדרך. לכן, כשסיפרתי לאותם אנשים שמצאתי בים את הפתח שלי לחיים ששכחתי, בחנתי בעניין רב כיצד הרמות הגבה הופכות להנהונים.

img-20160917-wa0001g

"כשהיינו ילדים, אסור היה לנו להיות באמת ילדים, היינו צריכים להיות מבוגרים. והנה עכשיו – עכשיו מותר לנו להיות ילדים כמה שרק נרצה." – ג'יין

"הפחד הכי גדול זה להיות סתם. סתם לתפוס אוויר בעולם. לפסוע את אותם המסדרונות הלוך ושוב, למלא כסאות באולמות הרצאות בלי להבין עד הסוף למה." – תמרה

ואתה קטן חלק שני

ואתה קטן חלק שני

לפני עשר שנים לערך עמדתי בקצהו של רציף בטון, בסמוך לירכתיה של ספינה אפורה שהתנועעה בחרישות, וניסיתי לספור את האורות של גן הבהאים שניצנצו אלי מעברו השני של המפרץ. בנצנוץ ה-50 במספר התייאשתי, בכל פעם, והתחלתי מההתחלה. כך העברתי את ארבע השעות שבין אמצע הלילה ללפנות בוקר, שהיו משמימות למדי אלמלא הייתי עושה כן.

לילה אחר לילה, אורות הכרמל היו ידידיי הטובים.

אני מרבה לדמיין מקומות רחוקים שהעין רואה רק כנקודות צבע קטנות. בדמיוני אני מרחיב אותן, שותל בהן עצים, בונה בהן בניינים ומלביש את האנשים ההולכים באותה פיסה עלומה ממרחב המציאות.

והנה היום אני כותב את השורות האלו ממיקום שלפני עשור היה בעבורי רק נקודה בגב ההר. שבריר השראה לסיפור קצר.

בימים פחות שמחים, לפני שאני נרדם, אני מדמיין את עצמי במיטתי כפי שאני נראה לאותו נער לבוש מדי ב' העומד בקצה הרציף: חלקיק מנקודה רחוקה מספיק, כך שאפשר לדמיין אותה בגוונים אופטימיים. ואז אני עוצם את עיני.

קסם

קסם

"את מאמינה שיש דבר כזה, קסמים?"
-"כשהייתי ילדה, נהגתי להתבונן בשמי הלילה האינסופיים ולחלום בהקיץ. נדמה לי שאז האמנתי בהכל. אבל עכשיו, אני לא יודעת. אני חושבת שיש דברים שאנחנו לא מבינים. אם היינו חוזרים בזמן אלף שנים לאחור ומנסים להסביר לאנשים דברים שאנחנו מקבלים היום כמובנים מאליהם, הם היו יכולים לקבלם רק כקסם."
-"אז אולי יש קסם – בשאיפות ובמחשבות, והוא מוגשם ביצירות שלנו."
-"יתכן, ויתכן שלא."
חייכתי.
-"הבנתְ עכשיו. ובתוך העמימות הזאת – אני חי."