ניווט בפוסטים
תגית: עבודה

מבחן העוברים והשבים

מבחן העוברים והשבים

חיוך מאדם זר ברחוב, הזמנה לשתיית קפה בקיבוץ שרק טיילנו בו בשבת וצ'ייסרים על חשבון הבית כי הברמנית התלהבה מאיתנו. אנחנו עוברים בעקביות את מבחן העוברים והשבים, אבל מעטים מודעים לכך. אולי אנחנו צריכים להפיץ אהבה בפומבי, מעל גלי האתר. אלא שנדמה לי שהיום אנשים משקיעים יותר זמן בלערוך זכרונות מאשר בליצור אותם. לכן אין לי פייסבוק ואינסטוש. הרגעים והרהורים הטובים שלי מונחים כאן, נקיים מההקשר של מי שיצר אותם.

 

 

בית חרושת לזכרונות

בית חרושת לזכרונות

אתה בשירותים של מסיבת אייטיז ובחוץ הפט שופ בויז שרים When I look back upon my life ואתה לא בגיל המתאים אבל שתית מספיק בשביל להרהר בזה לרגע

*

יש לי הישגים משמעותיים בעבודה שתרמו רבות לחברה (בדולרים) ולא היו מתממשים אם הייתי מחלק את זמני בין המשימות שלי לאחריות לביצועי הצוות. יש מהנדסי פיתוח נחמדים, מנוסים ומבוגרים ממני, גם בצוות שלי – אבל מקבלי ההחלטות סבורים שאני טוב יותר. רק שנה ועשרה חודשים חלפו מתום הלימודים והחברה כולה מבקשת לקדם אותי לתפקיד ראש צוות. זה מוקדם לי מדי ואני נהנה מדי כרגע מכדי לשנות משהו בחיי המקצועיים. אבל מאי וחברי אמת אחרים שכנעו אותי שהמובן מאליו הוא גם הנכון (האם חבר אמת נבדל מחבר רגיל ביכולת שלו להסביר את המובן מאליו?), אז הסכמתי (וביקשתי הרבה כסף). אני מאוד רוצה לכתוב עכשיו על הסטודנט המתוסכל שהייתי, על המהנדס-עטור-הבונוסים-שצריך-לתאם-איתו-פגישה שנהייתי ועל הביקורת העצמית המוגזמת שלי שהמציאות מסרבת להתיישר איתה, אבל על כל אלו כבר כתבתי בצורה כזאת או אחרת.

"אני נהנת מהשגרה, מהמחשבה שיש לי סדר ויציבות, ועדיין אני מקנאה באנשי הדרך על זה שהם מקבלים אותה באהבה."

ואולי מאי כתבה את זה גם עלי.

*

גל גדול למדי הופך אותי. זאת בוודאי לא הפעם הראשונה, אבל הגל המסויים הזה מצליח לשלוח את ה-GoPro למצולות. למצלמה הבאה אני לא אשכח לחבר מצוף וחוט אבטחה.

*

אני מצביע על נקודה אקראית במדבר שלצד הדרך ואומר למאי: "כאן הייתי בונה את הבית שלנו". היא מכילה את זה חרף השורשים הצפון-תל-אביביים כי היא אוהבת אותי ומשום שעמוק בתוכה המרחק מהעיר, אפילו אם הוא קונספטואלי בלבד ולא גיאוגרפי, מקסים אותה.

סיפרתי לה לאחרונה שאני לא מתחרט על עשרות הדייטים ומערכות היחסים שהיו – ואלו שהיו כמעט – בעבר שהסתיים לפני חמישה חודשים כי בזכותם ברור לי כשמש ביום בהיר שהיא החצי השני הטוב ביותר שיכולתי לבקש לעצמי.

*

 

ואז אמרת: "ספר לי על אושר"

ואז אמרת: "ספר לי על אושר"

כל מה שהם רואים הם מכנסונים, עקבים ואותך שנכנס ביחד איתה. אבל תשומת הלב בכניסה לפאב מרגישה מוצדקת יותר כשאתה יודע שהיא הרבה יותר מפנים יפות.

*

הצלחה בניסויי טיסה בחו"ל מזכה אותי בלחיצת יד אוהדת ושבחים מה-CTO שנוכח במקום (הוא מוצא זמן להנדס, והרבה, ולא רק לנהל – מטלה מסובכת כשלעצמה, ועל כך יש בי הערכה עצומה אליו), לאחר שהחברה כבר חדלה להעסיק דוקטורים על תקן יועצים תודות לעבודה שלי. בהסעה שמחזירה אותנו לנמל התעופה, בין עקיצות חבריות שהוא זורק לחלל האוויר וללא גינונים שמצופים, אולי, מסמנכ"ל של חברה של מיליארד ש"ח, הוא מדבר על הסבב הבא עם המטוס החדש. אני מסביר שאם הוא רוצה אותי שם לשבוע נוסף הוא יצטרך לממן כרטיס טיסה גם למאי (חדר זוגי במלון מפואר כבר היה, והרגיש לי גדול מדי). והביקורת העצמית המוגזמת שלי עדיין אורבת לי, אפילו בתום שבוע כזה, אבל אני מצליח לשחרר לפעמים.

ומה עכשיו? כשאני חוזר ממאי לפנות בוקר גורדי השחקים באיילון נראים קטנים יותר. אני מגביר את המוזיקה באוטו מעל לסף הרגיל והרועש מדי, והאלכוהול (שפעם לא הייתי מעז להכניס לגוף כשאני נוהג) נהיה משעמם.