ניווט בפוסטים
תגית: צבא

מפות

מפות

התודעה שלי עדיין מסתגלת.

אני יודע שחלמתי שמאי עוזבת אותי בגלל שידעתי קשרים בעייתים מאוד והיא, בייחודיותה, גורמת לטוב שמרגיש לתת-המודע שלי טוב מדי. אני מעריך בזהירות חוסרים נפשיים אחרים שהתמלאו ומאוויים חומריים שהתגשמו, שהיו שם לפני שנתיים, שמא מחר מישהו יחזיר את הגלגל לאחור בבת אחת.

לאחרונה פוסטים ישנים שלי מעוררים בי תחושה דומה לזאת שהתעוררה בי כשמצאתי לוח מתכת חלוד באמצע המדבר בלילה, שסימן שהגעתי לנקודה שכיוונתי אליה. כי בגלגול אחר, כשהייתי בקורס קצינים, התפעמתי מהיכולת לשים את האצבע על כל נקודה במפה ולהגיד: "לשם אני רוצה להגיע". דמיינתי את הרכסים והוואדיות שהצטיירו מהקווים שבמפה, שידעתי שאצטרך לחצות עם ציוד כבד על הגב, ובכל זאת, בסוף הגעתי לנקודה. היכולת הזאת להצביע על נקודה מטאפורית ולהגיד: "לשם אני אגיע" היא כנראה מהשיעורים החשובים ביותר שאפשר ללמד מישהו.

 

 

נקודות גובה

נקודות גובה

אתה בונה מגדלים לאט ובעקביות במשך עשורים, ולפתע מוצא את עצמך ברגע שבו אתה במרחק של נשיקה אחת מפסגת חייך. לא בגלל אירוע גרנדיוזי בודד, אלא מכוח ההבנה שכל אבני הבניין התיישבו בדיוק במקום, מקץ עמל רב, ירידות ועליות, משברים אמיתיים ורעשי רקע שלפעמים נדמו לקטסטרופות.

זיהיתי שני רגעים דומים בעבר, שניהם בזמן התרחשותם, ובראיה לאחור מעניין ללמוד איך התפתחו אמות המידה שלי לחיים. הפעם הראשונה הייתה בטקס סיום קורס הקצינים, בשניה שבה, לשאגת הרס"ר התיאטרלית, הסתובבנו לקהל. השניה הזאת ניקזה אליה הרבה הגשמה עצמית ותקוות לעתיד, ונותרה טריה בזכרון למרות העשור שחלף.

הפעם השניה התרחשה בתחילת השנה האחרונה של התואר, בערב שגרתי לכאורה שבו יצאתי מהטכניון בדרכי לדינה. אז כבר חלחלה ההבנה שאני אוהב את מה שאני עושה ושאני אסיים את התואר הזה, אחרי שנים על סף פרישה. ובתקופה הקצרה שבה היינו יחד דינה היטיבה עם חיי כל כך (לפני שהיא ריסקה אותם באחת כשנפרדה ממני), והשקיעה החורפית הסתדרה במדוייק עם העננים לכדי ציור שמן ענקי, והעולם שמחוץ למחשבותיי היה שרוי בכלל בקיץ של 2014.

בחניה, בתום יום העבודה, אני מביט בעיניה של קרן, ויודע שהיום לא יתרחש רגע כזה.

אולי מחר.

 

ואתה קטן חלק שני

ואתה קטן חלק שני

לפני עשר שנים לערך עמדתי בקצהו של רציף בטון, בסמוך לירכתיה של ספינה אפורה שהתנועעה בחרישות, וניסיתי לספור את האורות של גן הבהאים שניצנצו אלי מעברו השני של המפרץ. בנצנוץ ה-50 במספר התייאשתי, בכל פעם, והתחלתי מההתחלה. כך העברתי את ארבע השעות שבין אמצע הלילה ללפנות בוקר, שהיו משמימות למדי אלמלא הייתי עושה כן.

לילה אחר לילה, אורות הכרמל היו ידידיי הטובים.

אני מרבה לדמיין מקומות רחוקים שהעין רואה רק כנקודות צבע קטנות. בדמיוני אני מרחיב אותן, שותל בהן עצים, בונה בהן בניינים ומלביש את האנשים ההולכים באותה פיסה עלומה ממרחב המציאות.

והנה היום אני כותב את השורות האלו ממיקום שלפני עשור היה בעבורי רק נקודה בגב ההר. שבריר השראה לסיפור קצר.

בימים פחות שמחים, לפני שאני נרדם, אני מדמיין את עצמי במיטתי כפי שאני נראה לאותו נער לבוש מדי ב' העומד בקצה הרציף: חלקיק מנקודה רחוקה מספיק, כך שאפשר לדמיין אותה בגוונים אופטימיים. ואז אני עוצם את עיני.

זכרונות מהמלחמה

זכרונות מהמלחמה

נדיר מאוד שאני שותה כשאני לבד. כשאני כן, אני תוהה למה נהוג להגיד שהשתיה משכיחה.

*

וכמו בתפנית צפויה בסרט שהפוסטר המינימליסטי שלו מייחצן גבר ואישה על רקע לבן, לא השלמנו דבר 'אחרי המלחמה' משום שהיא נפרדה ממני ימים ספורים אחרי ההודעה הזאת. זרקה אותי. חסמה בכל מדיום אפשרי. ואני תוהה מדי פעם אם זה בגללי, או שלא ואז ממילא זה היה עניין של זמן.

יש הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך. אני רוצה לשאול איך את מסתדרת בעבודה הזאת שעזרתי לך למצוא דרך חברים (הם מתחתנים, אגב), ולשאול אם את מבקרת בבלוג לפעמים, קצת כמו שאני מציץ באינסטגרם שלך. להזכיר שהמצעים שהשאלת לי כשחזרתי ללילה מהמילואים עדיין כאן. שליטל משוגעת כרגיל, ושאני לא יודע אם לציין אותה בדפים של התחקיר הבטחוני תחת "בת זוג". שאני לא יודע אם היא לא מתקשרת כרגע בגלל שהטיסה שלה התעכבה או בגלל שהיא התאהבה לפתע בידיד האפלטוני שהיא טסה איתו. זה יהיה שגרתי לגמרי במקרה שלה, ואם זה קרה, היא תפרד ממנו בעוד שבועיים ותגיד שהיא מצטערת. שקניתי לה בגד סקסי בטירוף אחרי שהיא שאלה מה דעתי עליו – במשלוח אקספרס כי לא ידעתי אם נהיה רלוונטים עד שהמשלוח הרגיל יגיע, אבל היא ניצחה אפילו את האקספרס.

שהמנחה של הפרוייקט התלהב ממה שעשיתי והציע לי Dream Job בחברה ענקית. אחרי ראיונות ומבחנים בלי סוף הם אפילו מוכנים לחכות עד שאסיים את התואר. ואני מקווה שזה יקרה בסמסטר הבא, סוף סוף. את זוכרת שדיברנו על לגור ביחד אם לא אקבל מעונות בשנה האחרונה? אז קיבלתי בסוף. ואיזה מזל, כי אנחנו כבר לא נגור ביחד.

וזה בסדר, באמת.
ולא רק משום ש-20 דקות ההשפעה של האלכוהול חלפו.

השלד בארון

השלד בארון

יש בו שלד, בארון השלישי שלי.

הבטתי בהזמנה לטקס הענקת הדרגות לאנשי המילואים. דרגת הסרן כבר הוענקה לי במלחמה; עכשיו, יהיה גם כיבוד.
"עוד ארון אחד", שרו על זה פעם.
"-השיר לא מתאים", מקנן בי קול עיקש. "היהודים התכוונו לארונות שבאדמה ולא לאלו שעל הכתפיים".
אם כך, אתקן. עוד ארון אחד לי; עוד הרבה ארונות להם-. מלחמה מוצלחת, הלא כן?
השלד בארון השלישי אדיש. הוא לא מפיץ מסר אנטי מלחמתי ולא מטיף לערכי צדק אוניברסליים. הוא לא עוסק בנושאים כאלו, שברומו של עולם. הוא אנוכי.
המלחמה, הוא מעיד בדומיה, לא הייתה מוצלחת.
כי השלד האישי שלי, קרבן המלחמה הפרטי הקבור בארון השלישי, הוא הקשר בין "צועקים על אהבה" ל"דברים שלא הספקתי לומר". הוא מערכת היחסים שלי עם החבֵרה במלחמה.
לסינרגיה נדרשו שלוש שנים בשביל לכתוב את שני השירים. לנו נדרשו 27 ימי מילואים.
והייתי רוצה לכתוב "מאז שעזבתְּ הרבה השתנה כאן", אבל אני עדיין מתגעגע.
והייתי רוצה לכתוב "תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום", אבל אני חושש לגלות שזה כבר לא קורה.
אז אני רק מאזין לשירים שלנו.